אז הנה אני כאן יושב וכותב, יושב ומהרהר....
אני מניח שגם הקרב הזה היה אבוד מראש.
ככלל אני לא אוהב לחשוב על החיים - מניסיוני ככל שמרבים לחשוב עליהם, כך נהיים מדוכדכים יותר.
אבל הפעם הזאת היא טיפה שונה.
התעוררתי לפני כשעתיים לאחר נדודי שינה קשים. אני ממש לא מבסוט מהנקודה שאליה הגעתי כרגע בחיים שלי.
מלכתחילה תנאיי ההתחלה לא היו פשוטים.
התייתמתי מאמי בגיל מאוד צעיר ולאחר כמה שנים גם מאבי.
אני לא אוהב לדבר על זה או לכתוב על זה כי בשבילי מוות תמיד היה עניין מאוד פרטי, מאד אישי.
החוייה של לגדול וללמוד בחטיבת הבניים והתיכון עם המשא הייתה מאוד לא נעימה - התבודדתי הרבה, היו לי מעט חברים. וכן - מעולם, אבל מעולם לא הצלחתי להסתדר עם המין השני.
פעמיים בחיים שלי התאהבתי - הפעם הראשונה הייתה חוויה מדהימה. היא גרמה לי לרצות להיות בן אדם יותר טוב ולצאת מהבור העמוק שבו הייתי.
אבל זה היה קרב אבוד מראש, בכלל לא חשבתי על להתחיל איתה.
הפעם השנייה הייתה בסטודנטית לארכיטקטורה - היא הייתה (ואני מניח שעודנה עוד) בחורה יוצאת דופן. בחורה משוחררת, חזקה והרפתקנית.
היא הייתה מלאת בסתירות - התכונה שאני הכי לא אמור להעריך (אחרי הכל אני מתמטיקאי)
אבל בעצם- כן, כן ועוד פעם כן! (אחרי הכל אני מתמטיקאי)
אבל בעצם- כן, כן ועוד פעם כן! (אחרי הכל אני מתמטיקאי)
אני מניח שגם הקרב הזה היה אבוד מראש.
ומאז עוד דייט ועוד דייט
ועוד קרב אגו עם המנחה שלי שגרם לי לעזוב את האקדמיה
ועוד דייט ועוד דייט.
ואני עדיין לא מצליח להתחבר.
האם כל הקרבות אבודים מראש?
מספיק לנצח רק פעם אחת, לא?
ומי בכלל רוצה להלחם?
No comments:
Post a Comment